1000 חברים של ג'ורג' ולא תומר פרסיקו אחד

בתור הגל התקשורתי האובססיבי והמחליא של "מלחמה בהקצנה-הדרה-החמרה-שלוחים לדבר עבירה", בתוך הסחי הכללי מתגבש בונטון מהמרכז החילוני עד המרכז החרדי המצטדק:
היהדות לא כזאת, היהדות יפה, זה כמה קצוניים, נשבעים לכם.
כל מי שקורא את הסטטוסים של תומר פרסיקו מוצא שם כל שני וחמישי עוד לעג לחרדי ,שנתפס מקיים הלכה משונה.זה הוא קיצוני ומטורלל, היהדות היא בעצם ממש ממש יפה.
בקיצור – הורגים את השליח.
מקום אחד לרפואה קיים בתוך ים הדמגוגיה הזה, הבלוג של יוסי גורביץ.
קשה לי להאמין שיש  תחום אחד בו גורביץ ואני חושבים אותו דבר:מדינית ,כלכלית, חברתית או דתית.
ונכון, הבלוג שלו נגוע בשנאה תהומית ליהדות ולמסורת ישראל, אבל רק שם מצאתי ביקורת לגופו של עניין, בלי הצטדקויות מחליאות נוסח "אני בעצם בעד היהדות, אני רק נגד מה שהחרדים עשו ממנה".
העובדה שהבלוג כתוב בלשון הקיצונית (כמעט טוקבקיסטית) ומלא בגידופים, לא מאפשרת להתעלם משאלות נוקבות שהוא מעלה. (מאמר תגובה שפורסם באתר סרוגים לפוסט שכתב גורביץ בעניין מחיית עמלק, היה עלבון לאינטיליגנציה, באנדרסטייטמנט)
כמובן שאני הייתי לוקח את השאלות שלו לכוון של תביעה מהיהדות להשתנות.אבל רק הכרות והתעמתות עם השאלות האלו יכולות להביא את הקורא להכרה בחובתה של היהדות להשתנות.
דוגמא קטנה:
לקראת החנוכה פרסם גורביץ פוסט מטלטל על "מעוז צור".אין לי כלים הסטוריים או פילולוגיים להתמודד איתו ,אבל הערכתי נתונה לבקורתיות שלו , הרבה יותר מאשר לחילוני הישראלי המצוי ששר, מדושן עונג, "אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבאאח" בזמן שהוא חושב ש"נאמני הר הבית" הם כת קיצונית שמסלפת את היהדות.
אם נכנסים יותר לתוכן ,הפוסט מעלה ביקורת כנגד התרבות הלעומתית של יהדות אשכנז. ואכן יש מקום לבחון כל מיני "מיינדסטים" שהבאנו מן הגלות, עד כמה הם נצרכים ,ועד כמה הם אפשר וצריך להפרד מהם.
במקום להמשיך במתק השפתיים של "צו פיוס" ו"התחדשות תורה שבעל פה",שמנסים להציג שולחן שבת עם נרות נוצצים,הגיע הזמן לשים על השולחן את כל החבילה.ולפתוח אותה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה המשרד לשירותי דת. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

16 תגובות על 1000 חברים של ג'ורג' ולא תומר פרסיקו אחד

  1. טל הגיב:

    היה לנו דיון דומה בפוסט בעניין של שריפת המסגדים. נראה שמאוד מפריע לך מה שאתה תופס כניסיון "לייפות את היהדות" או לתאר אותה כתואמת של סט ערכים ליברלי.
    העובדה שזה מטריד אותך כל כך מעלה כמובן את השאלה מהי ה"יהדות" שאתה נזעק להילחם מול מה שאתה תופס כעיוות שלה. השאלה העוקבת הינה, האם ההגדרה שלך תואמת את הגדרתם של יהודים הרואים את עצמם כבעלי זיקה ליהדות.
    היהדות היא "טקסט" רחב מספיק כדי שכמעט לכל ערך שתרצה לקרוא בה יהיו מספיק תימוכין אותנטיים.

    • מסכים לגמרי, אבל הטקסט רחב מספיק על מנת להכיל גם את הדעות הקיצוניות.
      השאלה שלך מעניינת – למה זה מעצבן אותי כל כך.
      אני צריך לחשוב על זה.

      • דודי הגיב:

        אדם ללא ידע ביהדות שקורא ב"חברים של ג'ורג'" לא יגיע למסקנה ש"היהדות היא 'טקסט' רחב מספיק כדי שכמעט לכל ערך שתרצה לקרוא בה יהיו מספיק תימוכין אותנטיים".

        הוא יגיע למסקנה שהיהדות האמיתית והאותנטית שאין בלתה היא משהו מרושע, קנאי, אידיוטי ואלים מהיסוד, מרוח קצת בצבעי הסוואה.

  2. טל הגיב:

    כמובן, הטקסט רחב מספיק להכיל גם את הדעות הקיצוניות.
    דעתי היא כי אפשר לסווג הן פרשנות מתונה והן פרשנות קיצונית כפרשנות "אובייקטיבית" של היהדות במובן זה שהיא עונה על שני כללים: 1. היא עולה בקנה אחד עם כללי הפרשנות ההיסטוריים של היהדות; 2. היא מקובלת על חלק משמעותי של הקהילה הפרשנית של היהדות – הציבור והרבנים הרואים את עצמם מחויבים ליהדות.

    אולי מה שמעצבן אותך זו העובדה שהטענה "היהדות הומנית" מגיעה דווקא מאנשים שאין להם לא את המחויבות האותנטית ליהדות ולא ידע מינימלי בקשר ליהדות. אני יכול להבין איך זה מעצבן.

  3. דודי הגיב:

    אולי יש לו ידע מסוים ביהדות ספק רב אם "החברים של ג'ורג'" הוא מקור מהימן למידע בכל נושא שהוא. מדובר בדמגוג שטוף שנאה. (למשל – הציע לשפוט כבוגדים ולהוציא להורג את מפתחי "כיפת ברזל").

    מה כ"כ נורא בשירת "מעוז צור"? אם אני חילוני, אסור לי לציין ניצחון היסטורי של עמי, בשיר מסורתי עתיק שמטבע הדברים מבטא את ערכי זמנו?

  4. הנה תומר פרסיקו אחד. השאלה המעניינת היא למה האלים, הקיצוני, הגזעני, נחשב "אותנטי". ולא, זה לא בגלל שיש את כל זה במסורת היהודית, מפני שיש גם פלורליזם והומניזם במסורת. נסה להסביר את זה לעצמך. וזה קשור גם לפוסט שהעלתי היום בבלוגי.

  5. מי אמר שזה לגיטימי? זה בכלל לא היה הדיון. מה שכן, זאת פשוט טעות חסרת-מודעות היסטורית בסיסית לחשוב שהיהדות לא מתפתחת מבחינה ערכית. האם כשחז"ל ביטלו את "בן סורר ומורה" הם נכנעו לרוחות הליברליזם? וכו' לגבי כל דוגמא שהבאתי לעיל. יש במסורת קולות גזענים, שובניסטים וכו', אין ספק. יש גם קולות, בתוככי הספרות המסורתית, שהם הומניסטים ופרוטו-דמוקרטים. לכן אני שוב מציע לך לחשוב למה לדעתך מה שיותר ברברי הוא יותר אותנטי. זאת שאלה מעניינת. שווה לך לחשוב על זה.

    • 1. זה כן הדיון.כאשר שמים ללעג ולקלס מידי שני וחמישי עוד יהודי תם וישר שנתפס מקיים את השולחן ערוך ככתבו וכלשונו.אני חש שהדיון מתפספס.תתקוף את השולחן ערוך אל תהרוג את השליח.
      2. השאלה אכן מעניינת.ברשותך אנסח אותה הפוך, מדוע כש"דוחפים" לתורה אמירות פלורליסטיות הומניסטיות זה נראה לי "פישי".
      אני חשבתי על שתי נקודות (שהן אחת).
      – ערכים כמו שוויון בני בני אדם , מעמד האישה, ביטול העבדות הינם ערכים חדשים יחסית לאנושות.היהדות הסתדרה זמן רב בלעדיהם.היא לא הובילה את המהפכות האלו, ואפילו קשה לראות חלק פעיל שהיא נטלה בהן (מלבד המהפכה הסוציאליסטית ויהושוע השל אחד לצידו של מרטין לותר קינג).כל אלו מצביעים על כך, שערכים אלו אינם משתייכים לcore של היהדות.
      – יסודות הדמוקרטיה הם מעשה ידי אדם.אמנם לקח לו כמה אלפי שנים ומיליוני הרוגים להגיע אליהם אבל ,סוף סוף, לא נזקק הוא להתגלות כדי לגבש אותם.
      עקרו של דבר כאשר חז"ל שינו דינים מן התורה שבכתב היה זה מתוך רצון לשמר את הרעיון באקלים המשתנה.אבל העיקר היה הרעיון , לא השינוי.למשל "בן סורר ומורה" מצביע על כך שאפשר "להרים ידים" בחינוך,גם אם מצוי הדין נקבר תחת סעיפים רבים בלתי אפשריים.תורף הרעיונות בתורה ובחז"ל לדעתי לא הומניסטי ולברלי.יתכן שהוא מצטיין לעיתים באנושיות יתר על הסביבה שבו הוא נכתב, אבל הליבה שלו, פעמים רבות, באה לומר משהו אחר.
      זכותך לא לקבל עליך את הסיפור הזה, אבל להלביש עליו את הערכים הנכונים בעיניך.כמו שהיטיב לבטא ליבוביץ' יש ספרי הומניזם הרבה יותר מוצלחים.

      • תראה, אני חושב שאנחנו חלוקים לגבי ההיסטוריה האנושית. ראשית, דמוקרטיה אינה המצאה מודרנית. היא היתה, באתונה. שנית, שוויון בין כל בני האדם אינו המצאה מודרנית. הוא היה, אצל פאולוס. אנא, lets get the facts straight, קודם כל. ואל תספר לי שזאת לא היתה באמת דמוקרטיה ולא באמת שוויון וכו'. אלה היו השורשים, ואם אתה מחפש "באמת" דמוקרטיה ושוויון לא תמצא אותם גם היום.

        לגבי הסיבות שחז"ל שינו דברים כגון בן סורר ומורה (או עין תחת עין), הרי שזאת כבר פרשנות שלך. אתה רואה כאן שמירה על "הרעיון" ושינוי העטיפה. אני רואה כאן שינוי מהותי. האמת היא שגם קשה לי להבין איך אפשר לחשוב שלהוציא עין למישהו שהוציא לך, או לחילופין לקבל ממנו פיצוי כספי, זה אותו "רעיון".

        "תורף הרעיונות בתורה ובחז"ל לדעתי לא הומניסטי ולברלי" – זו דעתך ויש לכבד אותה. דעתי שונה. עכשיו, אתה יכול לומר שאני שמאלני מתיפייף דתי-לייט זייפן חסר-אותנטיות או אומץ, ואתה יכול, לעומת זאת, לקבל את דעתי כפרשנות לגיטימית לחכמת חז"ל. הבחירה שלך באופציה האחרונה היא זו שאומרת דרשני, והיא זו שמחזירה אותי לשאלה ההיא: למה לדעתך מה שיותר ברברי יותר אותנטי. כי לא, זה לא בגלל שחז"ל "באמת" היו ברברים.

      • אני לא יכול לחלוק איתך על הסטוריה כי אני לא כל כך יודע הסטוריה.
        בעין החובבנית והבלתי מזוינת שלי נראה שמאה-מאתיים שנה האחרונות שונות בכמה סדרי גודל מן ההסטוריה שקדמה להן מהבחינה הזאת.
        איך הגענו לזה?
        בימי חז"ל כמו בתקופת המקרא הערכים המאוד יסודיים של הומניזם, חירות , שוויון לא היו קיימים.
        העבדות היתה רווחת, האשה היתה אי שם במטבח, חיי אדם לא היו כזה ערך מקודש (עיין סיפור השלג של הלל הזקן ודוק).
        על כן קשה לי לראות את הערכים האלה עומדים בבסיס היהדות.
        כשחז"ל שינו את המשמעות של "עין תחת עין".הם לא אמרו "פאק, מי כתב את הדבר הזה?".
        כותב המקרא נקרא תמיד "רחמנא" והם הכניסו את השינויים בדרכים של פרשנות, דרשנות, ואוקימתאות.
        לכן אני לא רואה דרך לפרש את השינויים כ"ביטול" אלא כניסיון (מאולץ מאוד), להיות חלק בשרשרת.
        אגב יש מצוות יותר מזעזעות (40 חסר אחד, מחיית עמלק, עיר הנדחת) שאותן לא בטלו חז"ל, כך שקשה לראות מוטיב הומני קוהרנטי בדרך שלהם.

  6. טל הגיב:

    אני שמח לראות שמצאתי כאן מליץ יושר מכובד לעמדה שלי.

    לא צריך להרחיק לכת ולהגיד "היהדות היא הומניזם" או "היהדות היא הומנית". מספיק להכיר בזה שביהדות ההיסטורית, מתבטאים ערכים הומניים ושאינם הומניים, אוניברסליים ופרטיקולריים. השאלה היא למה רק ערכים מסויימים נתפסים אצלך כאותנטיים.
    אגב, נדמה לי שהומניזם – במובן של ייחוס חשיבות לשאיפותיו של האדם, למצוקות שלו, ולמאפיינים הייחודים שלו כיצור אוטונומי (ולא רק במובן שאתה מייחס לו של ליברליזם מודרני) – מקבל כמעט אצל כל פוסק הלכתי משקל משמעותי.

  7. עובר אורח הגיב:

    נראה לי שאחד משורשי הפולמוס הנ"ל נעוץ בשימוש החופשי (קצת חופשי מידי, לדעתי) במילה הכל-כך טעונה ומלאת משמעויות הזאת 'יהדות'. את היהדות של החומש בהחלט קשה לתפוס כהומניזם, ביהדות של המקרא בכללו ניתן למצוא מגמות כאלו ומגמות כאלו (כאשר, לדעתי, ידן של האנטי-הומניות, אנטי-ליברליות… על העליונה), בתלמוד, על כל נספחיו, ישנן לא מעט אמירות אשר יגרמו לקיבתו של ההומניסט הממוצע להתהפך. מולן, ישנה, כמובן, יהדותו של הנביא ישעיהו, סנגור ההומניזם המקראי ובל נשכח את יהדותו של הרמב"ם, נציגו המובהק של האוניברסליזם. (זוהי בהחלט לא רשימה ממצה וישנם, כמובן, עוד נציגים לשני הצדדים) בקיצור, יש מידה מסויימת של בעייתיות בניסיון לדחוס את החומש, הרמב"ם, התלמוד, ישעיהו, החסידות, ואת חכמי הקבלה, לצורך העניין, לתוך אותו מושג – 'יהדות' ואז לבוא ולשאול אם מדובר בתופעה אוניברסלית או פרטיקולרית, הומניסטית או אנטי-הומניסטית. אך עם זאת, אנחנו עושים זאת, ולא בלי מידה של הצדקה (ראה תשובתו של י.ליבוביץ' לשאלה מהי יהדות), הרי במידה מסויימת, זה הכל יהדות! ובכל-זאת, גם בעשותנו זאת, יהיה זה אך נבון מצידנו לשמור תמיד על עירנות לבעייתיות הסמאנטית העמוקה הטבועה במושג- 'יהדות'.
    אך למרות מגמה פשרנית זו, מגמה אשר מנסה לטעון כי מדובר בסך-הכל בעניין סמאנטי הנוגע להיותה של המילה 'יהדות' מילה מרובת-משמעויות (מגמה אשר מצאה את מקומה מספר פעמים בפולומוס הנ"ל), אני נוטה לחשוב כי יש כאן שאלה אמיתית, היא השאלה הבאה: האם ניתן להצביע, מתחת לכל הגוונים, הצורות, המגמות וכו' שלבשה ה"יהדות" במהלך ההיסטוריה, על בסיס מסויים, על לב רעיוני, על המעיין הנובע אשר ממנו נפוצו כל הנחלים שצויינו לעיל? לדעתי, התשובה היא כן. לב ליבה של היהדות הוא החומש, גם אם, כפי שטען תומר קודם, הוא איננו היהדות כולה (קשה לי לחשוב על יהודי מזרם כלשהוא שיחלוק על-כך שמדובר בלב), מרופד על-ידי המקרא בכללו, ולסיום, עטוף במעטפת התלמוד (פה, לדעתי, יש יהודים מסויימים שיחלקו אך בטח שלא הרוב הגדול). לו הייתי צריך לשפוט לגבי קורפוס טקסטואלי בסיסי זה, אז אאלץ לומר כי ידם של הפרטיקולריזם, השוביניזם, האנטי-ליברליזם והאנטי-הומניזם, גם אם לא באופן מוחלט ונחרץ, היא, ללא ספק, על העליונה (תומר: זה לא אומר שחז"ל היו ברברים, צריך לקרוא את זה בתוך ההקשר התרבותי-היסטורי).
    אם לסכם זאת, ככל שנוגע ליהדות כתופעה חיה ודינאמית, אני לגמרי מסכים עם תומר, כלומר, אין שום סיבה לחשוב שדווקא צד אחד של תופעה זו, הצד ה"רע", הוא הצד האמיתי שלה. ההיפך מכך, כל-עוד אפשר, יש להדגיש את הצדדים ה"טובים" (מבלי לטעון כי מדובר ביהדות האמיתית , כמובן). המושג 'יהדות' הוא מושג רב-צדדי, רב-משמעי, ומנקודת מבט זו, אם-כן, אין שום סיבה לחשוב שמגמותיו האוניברסליות של הרמב"ם הן פחות "יהדות" מן המגמות הפרטיקולריות המבוטאות אצל בעל התניא לצורך העניין (בסופו של יום, שנייהם צמחו מאותו זרע, מה שאומר שהוא בהכרח הכיל את שניהם בכוח). אך לדעתי, וזאת רק דעתי כמובן, ככל שמדובר על אותו לב, אותו בסיס, אותה קרקע עליה צמחו הזרמים השונים, קל יותר למצוא שם את אותן מגמות "רעות" בהן דובר קודם מאשר את ה"טובות" ("טובות" ו"רעות" בהשאלה כמובן). אם לנסח זאת אחרת, יש צורך באינטיליגנציה לא מבוטלת, יכולות פרשניות מופלגות, מידה מסויימת של העלמת עין, והרבה רצון טוב (כמו שהיו לרמב"ם לדוגמא) כדי לייצר קריאה אוניברסאלית של אותו לב טקסטואלי, בזמן שהקריאה הפרטיקולרית פשוט זורקת עצמה אל תוך פרצופו של הקורא.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s